<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבינו הקדוש</h1>
<h2>דף יד:</h2>
רבינו הקדוש היה שמו יהודה בנו של רשב"ג, כמו שכתבתי בתחילת הספר, [ושם] כתבתי מאיזה טעם פעמים קורהו ר' יהודה הנשיא. ומעשה שלו פרשת גדולתו כתבתי בתחילת הספר מפני מה גדלו אנטונינוס המלך. ומימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד [גיטין נ"ט ע"א]. והוא שימש לפני תלמידי ר"ע לפני ר' שמעון ולפני ר' אלעזר, כההיא כשהיינו לומדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע [שבת קמ"ז ע"ב]. ומיהו פרכינן במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל [ע"ב ע"א] ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא והתניא א"ר כשהיינו למידין תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף וכו'. ובתחילת הקומץ רבה [י"ח ע"א] תניא א"ר כשהלכתי למצת מידותי אצל ר' אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצת מידותיו של ר' אלעזר וכו', ובפרק כיצד מעברין בתחילתו [עירובין כ"ג ע"א] א"ר כשהייתי לומד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה אחת.
ואע"ג דגרסינן בס"פ הערל [יבמות פ"ד ע"א] תניא רבי אומר כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בקיא ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו וכו'. י"ל דמתחילה רצו למחות בו ולבסוף קבל פניו שהרי מיצת מידותיו לפניו.
ואף תלמידו של ר' מאיר היה. כמו שכתבתי בסדר אחרים, כמו שכתב ר' שרירא גאון בסדר שלו, סתם מתניתין ודאי ר' מאיר היא ולא ר' מאיר אמרה מלבו אלא ההוא אורחא דגמרא רבי מר' מאיר וכו' עיין התם.
ואף תלמידו של ר' יהודא בר אלעאי היה דגרסי' בפ' המנחות והנסכים [ק"ג ע"ב] מעשה בפרידה של בית רבי, ובשקלים פרק שלשה פרקים [פ"ג ה"ב] מעשה בפרידת רבי שמתה וכו' עד ר' יהודא מוריינא דבי נשיאה הוה ואורי ליה בשמעתיה. ובגמרא דידן [מגילה כ' ע"א] ובירושלמי פרק הקורא את המגילה למפרע [פ"ב ה"ה] אמר ר' יהודא קטן הייתי וקריתיה לפני ר' טרפון אמרו לו קטן היית ואין עדות לקטן, א"ר מעשה שקריתיה לפני ר' יהודא באושא אמרו לו אין זו ראיה שהוא מתיר. ובפ' ערבי פסחים ירושלמי [פ"י ה"א] ר' יודה נשיא סחה וצחא שאיל לר' מנא כגון דאנא צחי מהו דנשתי, [א"ל] תני ר' חייא לא יטעום אדם כלום עד שתחשך. א"ר לוי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. תני ר' יודה בן פתירה אמר בין חמץ בין מצה אסורה, ר' סימן בש"ר יהושע ב"ל לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. לא חמץ מן הדה דר' יהודא בן פתירה, ולא מצה מן הדה דר' לוי, ורבי תלמידיה דר' יהודה [בן פתירא] הוה, לא תלמידיה דר' יעקב בן קורשיי הוה אלא רבי בכור הוה, א"ר תנחומא לא מן הדא [אלא מן הדה] דרבי איסתנס הוה מן דהוא (לא) אכול ביממא לא הוה אכיל בליליא, ולזה לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס למצה בתאשה.
בירושלמי דאלו הן הנחנקין בתחילתו [סנהדרין פי"א ה"ג] תני ר' שמעון בן מנסיא הנוי והכח והעושר והחכמה והכבוד והשיבה והבנים לצדיקים הנייה להן והנייה לעולם, א"ר יוחנן כל שבע מדות שאמרו חכמים בצדיקים כולם היו ברבי. ומאן הוא ר' יהודא הנשיא. א"ר אבהו הוא רבי הוא ר' יהודא הנשיא הוא רבינו הקדוש. ובפ' במה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] ר' יהודא הנשיא מני רבי, הלכה על שלש עבירות. ואיתא נמי בקידושין פ"ג גבי האומר לאשה ובגמרא [ס"ג ע"א] כולהו סבירא להו אין מקנה דבר שלא בא לעולם, וליחשוב ר' יהודא הנשיא ומשני היינו רבי.
וכמה מיני מעלות היה ברבי ומיני קדושה וזכה שקראוהו רבינו הקדוש רבינו קראוהו כי מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד [גיטין נ"ט ע"א]. וגדול הדור היה בתורה, שהרי ר' ישמעאל בר' יוסי היה ממלא מקום אבותיו בתורה ובמעשים, ובא ללמוד תורה מפי רבי כדאיתא בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ה ע"ב] ממעשה דאבדן. ואע"ג דשלח לדביתהו דר' אלעזר בר' שמעון כששלח לדבר, נהי דבתורה גדול ממני [ב"מ פ"ד ע"ב]. מדלא פרכינן [גיטין נ"ט ע"א] והא הוה ר' אלעזר בר שמעון, איכא למימר כולהו שני אמרינן. הרי רבי גדול דורו היה. וקראוהו רבי וקדוש על שם שלא הכניס ידו תחת אבנטו ולא נסתכל מימיו במילתו [שבת קי"ח ע"ב] וכ"ש בשל אחרים כמו שכתבתי במעשה דאנטונינוס, דא"ל בדידי לא אסתכלת בדידך אסתכל. כדאיתא בירושלמי דמגילה פ' בני העיר [פ"ב ה"ג]. אבל נחום איש קודש קדשים, דהיינו ר' מנחם בר סימאי [ע"ז נ' ע"א] כדלקמן בע"ה על סדר מנחם, לא קראוהו רבינו איש קודש קדשים [לפי] שהיו אחיו, בניו של ר' יוסי בר חלפתא [גדולים] בתורה כמוהו. ומעלה של קדושה היתה בו שאפילו בצורה לא נסתכל וקיים אל תפנו אל האלילים. ובסדר רב הונא בר חייא כתבתי כי בירושלמי דמס' תרומות פרק התורם קשות [פ"ג ה"א] משמע דאע"ג דפסיק התם הלכה כרבי מחבירו חוץ מר' אלעזר בן שמעון, מיהו בגמרא דידן [כתובות נ"א ע"א] לא משמע הכי כמו שכתבתי בסדר איסי. ובפרק כל היד [נדה י"ד ע"ב] גרסינן, דאמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי לרבי חמא בר ביסא היאך מניחין דברי הרב, דהיינו רבי יוסי, דמשמע דרבי תלמידיה דרבי יוסי הוה. ואיהו רבי חמא סבר רבי ריש מתיבתא הוה ושכיחי רבנן קמיה, מחדדן שמעתיה.
ואשכחן דרבי פליג על רבי יוסי בההיא שמעתא גופה דגרסינן בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, למחר מצאה עליו דם רבי מטמא ורבי יוסי מטהר. ואמר רבי זירא כשטימא רבי כרבי מאיר, כשטיהר רבי יוסי לכדברי עצמו, כלומר אזדא לטעמיה, דתנן האשה שהיא עושה צורכיה וראתה דם רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה, רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. (ו)משמע דרבי חמא בר ביסא כרבי סבירא ליה.
מיהו אע"ג דתלי טעמיה דרבי ברבי מאיר, והתם בפרק האשה שהיא עושה צורכיה גרסינן [נ"ט ע"ב] אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכן אורי ליה רבי אבא לקלא — שם חכם — כרבי יוסי. י"ל דוקא בעושה צורכיה הוא דהלכה כרבי יוסי. דבהא פליגי דרבי מאיר סבר עומדת איכא למימר הדור מי רגלים למקור ואייתו דם מן המקור. דאע"ג דאין דרך דם נידות לצאת עם מי רגליה, היכא דעומדת אמרינן דסבר רבי מאיר ראייה גמורה היא ומן המקור בא. אבל יושבת דלא דחיקא לה עלמא ואין דרך דם נדות לצאת עם מי רגלים, אמרינן ודאי דם מכה הוא. ורבי יוסי סבר כיון דביושבת מטהרינן לה ממש, משום דהאי דם דם מכה הוא ואין דם נידות יוצא עם מי רגלים, ואף כשעומדת נמי לא תלינן לה בהדור מי רגלים למקור ואייתו דם. דכיון דאם הטילה [מי רגלים] מיושב אמרינן דם מכה הוא אע"ג דהעמידה עצמה שעה אחת, הכי נמי אפילו מעומד. ופסקינן הלכתא כרבי יוסי משום טעמא רבה, דאף רבי מאיר מודה דיושבת טהורה. (אפילו) [ואפילו] כבעלת כתם לא הויא. דהא תניא כרבי יוחנן דאמר איש ואשה עומדת שעשו צורכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים רבי מאיר ורבי יוסי מטהרין. הילכך אפילו רבי איכא למימר דבהא כרבי יוסי סבירא ליה.
אבל בדקה בעד שאינו בדוק לה, שאין דמים מצויין בעדים שהנשים מתקינות להן, וכן נמי בשאר סמרטוטין אין דמים דעלמא מצויין בהן, וזאת האשה לא נטלה עד זה שבדקה בו לא משוק של טבחים ולא במקום שנתעסקו בציפורים אלא ממקום [ש]מצניעות כתמיהם, והיא קנחה בו והניחתו בקופסא, דם זה מהיכן בא למחר. הילכך בהאי ספיקא מטמא משום נידה, דכיון דאית בהאי עד כגריס ועוד כדמסיק התם. אבל [אם] לא הניחתו בקופסא, כיון דלא בדקתו מתחילה, אע"ג דקינחה בו ונמצא עליו כגריס ועוד, הוה כאילו [הוה] ספק ספיקא. מיהו משום כתם משמע דרבי מטמא, דכיון דקינחה בו, מי גרע מנמצא על בגדיה כנגד בית התורפה או משמתכסה בה בלילה, דכל מקום שנמצא בו כתם חוששת. ובתחילת פרק (דם הנידה) [הרואה כתם] [ע"ז ע"ב] מסקינן דהא דאמר רבי מאיר יושבת טהורה אפילו הרגישה. והא דקאמר רבי זירא כשטימא רבי כרבי מאיר, לאו משום דכרבי מאיר סבירא ליה, אלא כי היכי דרבי מאיר בנולד ספק מטמא משום נידה, הכי נמי רבי מטמא משום נידה בספק כזה וכל שכן רבי מאיר. אבל רבי כרבי מאיר בההיא לא סבירא ליה. ורבי יוסי עשה ספק זה כספק מי רגלים ומטהר בשניהם. ורבי [חמא] בר ביסא כרבי סבירא ליה.
והיינו טעמא דאיצטריך שמואל למימר הילכתא כרבי יוסי, דאע"ג דמסקינן בפרק התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] דאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, דאע"ג דחנינא איש אונו ורבי מאיר חלוקין עליו, משום דנימוקו עמו והכא לא איצטריך. שמע מינה דמשום הכי פסיק הילכתא דאע"ג דגבי ספק עד הלכה כרבי, הכא גבי אשה [העושה צרכיה] הלכה כרבי יוסי כמו שכתבתי.
ורבינו שמואל [—הרשב"ם] פירש, ואע"ג דקיימא לן במסכת עירובין [מ"ו ע"ב] רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, (משום דקאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק מי שהוציאוהו). אפילו הכי איצטריך הכא למימר הלכה כרבי יוסי, משום דקאמר רב נחמן אמר שמואל [בפרק מי שהוציאו[הו] [שם מ"ז ע"א] הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. דסלקא דעתך אמינא (הכי) [הכא] נמי הלכה כרבי מאיר דקאמר עומדת טמאה דגזר דילמא ממקור אתא, הילכך איצטריך למימר הלכה כרבי יוסי, דלא תימא כרבי מאיר דמחמיר.
וקשיא לי אני הסודר דלא שייך הכא ההיא (דרבי) [דהלכה כרבי] מאיר בגזירותיו, שהרי פירשו רבותינו "בגזירותיו ולא בחומרותיו". ועוד דהא דמטמא רבי מאיר משום נידה מטמא, ולא משום כתם, ושורפין על ראייה זו תרומה וקדשים. וכן פירש רבינו [חננאל] כי איתמר דרבי יוסי בר חנינא משום נידה איתמר דרבי מאיר מטמא. ואי משום גזירה, אטו שייך בה נידה, משום כתם הוה ליה למימר.
ובירושלמי בתחילת כל היד [פ"ב ה"א], רבי משבח לרבי חמא אבוי דרבי הושעיה בעא קומי רבי ישמעאל ב"ר יוסי, בדקה בעד שאינו בדוק או שהטיח גופה לבית התורפה. ואמר לו כדברי מי אתה שואלני, כדברי הרב [או] כדברי התלמיד. אמר לו כדברי התלמיד. א"ל אבא אומר כתם ורבי אומר ראיה. אמר דין הוא דאת משבח ביה. אמר רבי זירא הכי לבר נש ונשמר טעמיה דרבים. פירוש לא היה רבו של רבי חמא, ורוצה קבלת רבו. בדקה והניחתו בקופסא של זכוכית רבי חייא אומר כתם ורבי אומר ראייה וכו'. הירושלמי חולק על גמרא דידן, דהא (ד)רבי יוסי מטהר לגמרי היה.
הרי משמע שרבי היה אף תלמידו של רבי יוסי. ונראה אע"פ שרבי חולק על רבי יוסי בכמה מקומות כגון הא. ובפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ז ע"א] גבי מילה דגוי דרבי פוסל ורבי יוסי מכשיר, ובההיא דמי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דתנן מהיום אם ימות מעכשיו אם ימות הרי זה גט, מהיום ולאחר מיתה [גט] ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ומסקינן התם, תניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים, רבי אומר גט, ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר חולצת. ורבי יוסי דתנן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש כתבוהו בתוך שנים עשר חודש ונתנוהו לאחר שנים עשר חודש אינו גט רבי יוסי אומר כזה גט ודלא כרבי. הכי מסקינן התם דלא רבי יוסי סבר לה כרבי, ולא רבי כרבי יוסי, בההיא דמסכת מכות פרק ראשון [ו' ע"א] דאמר רבי יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות וכו'. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי. ורב נחמן אמר הלכה כרבי, וקיימא לן כרב נחמן.
ובכמה מקומות חולק על רבי שמעון ועל רבי יהודה ועל רשב"ג שהיה אביו. ונראה לי לפי שרבינו הקדוש הרבה לשמש כמה חכמים כמו שכתבתי, וקיבל מכמה מרבותיו, ונתן לב לכל דבריהם, פעמים נראו לו דברי קבלתו דרבו זה שהיה בן זוגו של רבו אחר ופעמים איפכא.
ומה שמצינו שחולק בכמה מקומות על רשב"ג אביו, נראה לי כי בימי אביו עדיין היה ברומי הרשעה עסוק בגזירותם הקשות, כמו שכתבתי בתחילת הספר. ולפי שהיה רשב"ג אביו גדול הדור ונשיא וטרוד לעמוד לריוח והצלה, שלח את רבי ללמוד לפני כל חכם לב וקיבל מכולם. וכשהיה רשב"ג אומר דבר שלא כקבלתו של רבי, היה חולק עליו. ורבי יוסי [אשר] היה בימי רשב"ג, מודה לרשב"ג כההיא דסוכה [סוכה כ"ו ע"א] הלכה חולים ומשמשיהם, דאמר רשב"ג פעם אחת חשתי בעיני והתיר (לי) יוסי בריבי לי ולמשמשי לישן חוץ לסוכה. הילכך נראה כמו שכתבתי. ובפרק בכל מערבין [עירובין ל"ב ע"א] אמר רבי נראין דבריי מדברי אבא מוטב יחשדו חבירים [לתרום] שלא מן המוקף ואל יאכילו טבלים לעמי הארץ. שהיה מברר דברי מי נראין מפני שנתקבצו עליו החכמים והתלמידים מכל המקומות ועמדו על בוריין. והיינו דאמר רבי [תענית ז' ע"א] הרבה תורה למדתי מרבותיי ומחביריי יותר ומתלמידיי יותר מכולם, לפי שקיבל מרבי מאיר שהיה עוקר הרים וטוחנן זה בזה. רבי תפש כל דבר חכמה ומידת תרומות רבותיו.
ולא מצאנו בשום תנא שרגיל לומר "נראין דברי רבי פלוני בכך ודברי רבי פלוני בכך" אלא רבי. אם לא במקומות מועטין, כגון ההיא דהמפלת [כ"ג ע"א] דאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס נראין דברי רבי מאיר בקריא וקיפופא ודברי חכמים בשאר עופות. אבל שאר חכמים המכריעים רגילים לומר "רואה אני". כההיא דשני דייני גזירות [כתובות ק"ט ע"א] אר"ג רואה אני את דברי אדמון. וכההיא דכיצד צולין [פסחים ע"ח ע"א] א"ר יוסי רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים [וכו'] ודברי רבי יהושע במנחות. וברוב מקומות ששיטה זו בתלמוד נראין דברי רבי פלוני בכך ודברי רבי פלוני בכך, מסקנא שאף רבי פלוני לא נחלק אלא בכי האי [גונא], אבל בכי האי גונא מודה, ודברי רבי פלוני דמסיק מסקינן שאף דברי רבי פלוני אינן אלא בכך.
אבל בפרק הזהב [ב"מ נ"ד ע"א] בגמרא נותנין למעשר שני, דאיבעיא לן חומש מעכב או אינו מעכב, מסקינן תא שמע נתן את הקרן ולא נתן את החומש רבי אליעזר אומר יאכל, רבי יהושע אומר לא יאכל, א"ר נראין דברי רבי אליעזר בשבת ודברי רבי יהושע בחול. (דהתם) [והתם] ליכא למימר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע בשבת, שאף רבי יהושע לא נחלק עליו אלא בחול אבל בשבת מודה לו. משום דרבי קים ליה דפליגי בין בחומש דהקדש בין בחומש דמעשר שני. כדמסיק בההיא דתניא נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש רבי אליעזר אומר חילל וחכמים אומרים לא חילל. אמר רבי יוסי נראין דברי רבי אליעזר בהקדש ודברי חכמים במעשר. מדקתני בברייתא קמייתא יאכל ולא יאכל, ובברייתא בתרייתא חילל ולא חילל, שמע מינה דבתרוייהו פליגי, דגבי מעשר [שני] שייך בפדיונו אכילה, ובפדיון הקדש חילול. הילכך לא שייך למימר שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא במעשר [שני] אבל בהקדש מודו, או שרבי אליעזר לא נחלק אלא במעשר, כלל לא מצי לאסוקי הכי. אלא ודאי בתרוייהו פליגי. ואין מודים חכמים לרבי אליעזר אלא דוקא בהקדש בשבת (דלא יאכל) נראין דברי רבי אליעזר, אבל במעשר [שני] אפילו בשבת פליגי, וקאמר אע"ג דפליגי רבנן במעשר [שני] בשבת דלא יאכל, נראין דברי רבי אליעזר בשבת אבל לא בחול.
ונראה לי [הטעם] לפי שרבי קיבל מכמה חכמים, כמו שכתבתי, רגיל לומר יותר משאר חכמים אומר אני, כאילו אומר "זו סברא דידי". ולפי שהיו החכמים נקבצים לפניו ומן השמים סייעוהו להעמיד תורה על (בורה) [בוריה] לא נתנו לו [רשות] להיות שוחק בעולם הזה. כההיא דנדרים פרק הנודר מן המבושל [נ' ע"ב], יומא דחייך רבי אתי פורענותא לעלמא, כדי שיהא כל שעה עוסק בלימוד התורה. שאף קריאת שמע לא היה קורא כשאר בני אדם כדאיתא בברכות [י"ג ע"ב] אלא בשעה שהעביר ידיו על עיניו. ופליגי אמוראי אם חוזר וגומרה, לפי שהיה לומד בשלש עשרה פעם כדאיתא בפרק אין בין המודר [נדרים מ"א ע"א] רבי הוה גמיר תליסר אפי הילכתא וכו' כדאיתא התם. ובזכות הייסורין של רבי לא הוצרכו למטר כל ימי חוליו [ב"מ פ"ה ע"א]. ואשכבתיה דרבי מפורשת בגמרא דידן בפרק הנושא אשה [כתובות ק"ג ע"א], ובכלאים ירושלמי [פ"ט ה"ד] ובכתובות ירושלמי [פי"ב ה"ג] מעלותיו בחייו ובסילוקו כמה וכמה, דכל דהוה באשכבתיה דרבי נזדמן לחיי עולם הבא. ורבי נתבשר "יבוא שלום וינוחו על משכבותם".
